גרי גולדשטיין מצייר באופן קפדני ורפטטיבי על גבי דפי ספרים ישנים. הוא בוחר אותם בקפידה ומתחיל לעבוד רק על אותם דפים הטעונים עקבות ההיסטוריה הפרטית שלהם: כתם קפה ישן, קשקוש אקראי על הנייר, הערה שנכתבה בכתב יד על שולי הדף, קרע או בלאי של הנייר, שינויי גוון בדפים בלים מיושן,- כל אלו מהווים גירוי מזמין לעבד, לכסות ולצייר עליהם את משא דמיונו ומחשבותיו. טכניקת הרישום וההדבקה של גולדשטיין התגבשה לשפה אמנותית המוכרת ומזוהה עימו. המצע הציורי הקלאסי של בדים או ניירות לבנים בגודל גדול ומרשים נזנח על ידו זה מכבר, והוחלף במצע מחומרים ממוחזרים, מתכלים, חולפים, כסוג של הקבלה והתייחסות למימד הקיומי. עבודותיו הן למעשה קולאז'ים במובן של החלפת מקום אחד, מציאות אחת, במקום אחר ובמציאות אחרת.

גולדשטיין מכנה את עצמו "אמן סידרתי". בשיחה בארבע עיניים עם יונה פישר מתוך הספר המטופל "חדשות טובות הגורמות לאושר" (1998) הוא אומר: "העבודה שלי היא מעין הנצחה-עצמית. היא עשויה כולה מאסוציאציות חזותיות, מילוליות, שבשביל אנשים אחרים אין להן אולי משמעות". יצירתו מהווה יומן אישי, מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתמודד עם מחשבותיו והתלבטויותיו, מסתייע בעבודה סיזיפית ועמלנית החוזרת על עצמה שוב ושוב, מידי יום לאורך שנים. הוא ממלא שטחים באלפי נקודות וקווקווים בתנועה חוזרת היוצרת סוג של מצב מדיטטיבי, כתפילה, כסוג של פולחן מאגי.   השפה הייחודית לו מורכבת מסמלים הפונים אל המקורות האוטוביוגרפיים של ההיסטוריה האישית של משפחתו ושלו כבן לניצולי שואה, מהגר שהתאמץ להתערות בתרבות ושפה זרים לו לחלוטין עם עלייתו לארץ בשנות ה-70. בציוריו מרובי הפרטים, הוא משתמש בשפה פיקטוגראפית, קומיקסית, כדי לנסח מהלך אמנותי אנציקלופדיסטי באופיו, הניזון מחלוקה מבנית למישורי ציור הבונים את הפריים. אופי העבודה הוא של מקטעים הבנויים רצפים בדומה לגישה הסדרתית של חוברות הקומיקס המקיימות המשכיות מדף לדף. תחומי הגבולות הציוריים האופייניים לעבודותיו מאפשרים לו לשבור ולקטוע רצף של נרטיב ולמנוע פשר קוהרנטי. הצופה המנסה לפענח קשר נרטיבי נכשל כשלון חרוץ.

הטקסט, המרקם, הדימוי והריק הם גיבורי ציוריו הראשיים, המנהלים בינם לבין עצמם רב-שיח ציורי, נזהרים מאוד מלחרוג האחד לתחומו של השני. בנימוס רב יגיעו עד קצה גבול התחום המוקצה להם- ויעצרו. אימת החלל הריק שורה סביב, לא מאפשרת חופש ושחרור. כל סנטימטר מהדף מטופל. השטחים הלבנים במידה וקיימים, הם כיסויים אשר אינם מאפשרים לראות את החבוי תחתם, מסתירים את סודם לעד.

את הצבעוניות המצומצמת של שחור, לבן ואדום מכיר גולדשטיין היטב מילדותו בשנות ה-50 בארה"ב, עת חוברות המגאזין LIFE היו פופולאריות בבתים רבים והציגו דמויות נערצות וגדולות מהחיים, בעלות עולם ערכים ברור של עשה ואל תעשה, טוב ורע, צדק ואי צדק. השורשים המסורתיים של עבודתו הן התנועות האמנותיות מתחילת המאה ה-20: הדאדא והסוריאליזם, אבות אמנות התת מודע והבלתי ניתן לשליטה. אך הטקסטים המופיעים בציורים אינם  כתבי יד אוטומטים, אלא נובעים מאסוציאציות ומשחקי מילים העוברים דרך פילטר מחשבותיו.  "נוכחתי שבמובנים רבים הדפים של הרישומים שלי הם מעין צילום רנטגן של הרעש הבלתי פוסק בראשי …הדימויים מייצגים איזו אימה וחרדות מתוך העולם האישי שלי. היתרון הגדול של השימוש בדימויים שטוחים, מסוגננים, קומיקסיים הוא שזה מאפשר הרחקה של החרדות, של הסכנה והפחד, המיניות והארוטיות".

שחר גולן סריג החל לצייר מחברות כבר בגיל הנעורים, כסוג של מפעל תיעוד, כיומנים המלווים אותו בכל אשר ילך. המחברות טעונות בזרימה אסוציאטיבית של דימויים המעוגנים בביוגרפיה האישית שלו, דימויים הניזונים מהרבדים העמוקים ביותר. הן בחיים והן באמנות,  דבר לא נשכח, לא נשמט. מאז ועד היום, עקבות החיים מוצאים את דרכם אל המצע הציורי ויוצרים מרקם מיוחד, נושם, חי ובועט. הציור משדר כוח הישרדותי יחד עם אינטימיות השורה בכל. מבטו הוא מבט מגשש המחפש את הנשימה המדויקת , את אותו רגע מזוכך אותו ילכוד בקצה מכחולו או עפרונו ויקפיא לעד.

הכתמיות, הקוויות והטקסטואליות חוגגות את החופש והשחרור של היותן זו לצד זו, זו בתוך זו, בחוסר היררכיה. התשוקה לקו ולכתם מפעפעת לכל עבר. גם כאשר נותר מקטע של ריק בציור, זהו ריק המלא עד מאוד, נושם, פועם  ומהדהד את הסובב אותו. בעבודה 'כולם מנסים להרוג אותי', 2011, תוחמת מסגרת אדומה את המרחב. כמו הציורים, גם המסגרת עשויה כתם דיפוסי , הפונה כלפי הציור בהצעה לגבול ולתיחום. זוהי פניה עדינה, מאפשרת, מגששת, המציעה לציור את תחום גבולותיו.

הטקסט בעבודות מהווה עוגן והשראה להתרחשות הציורית סביבו. בדומה לשירה הסוריאליסטית מתקיים משחק של הטקסט ביחס לצורה, סמנטית ופורמליסטית גם יחד.  גולן סריג מבטל את החוקיות וההיגיון הצרוף, ומאפשר לתת מודע להתבטא בעבודה כנושא וכמושא גם יחד. כהמשך ישיר של הסוריאליסטים אשר חיפשו טכניקה להעלאת אסוציאציות חופשיות המובעות בכתב והגיעו לכתיבה האוטומטית "היוצרת שירה אי רציונלית בעלת יופי מזעזע" (כדברי אנדרה ברטון, מנהיג התנועה). פרדינן דה סוסייר הניח בתחילת המאה ה- 19 את הבסיס לבלשנות המודרנית כאשר הפריד בין המישור  החומרי של המילה לבין משמעותה. "מסמן" הוא המונח שקבע למימד הצלילי, לייצוג המילה. "מסומן" הוא המשמעות שלה. אצל גולן סריג השימוש בטקסט הוא מרובה רבדים. ישנו רובד המשמעות המושכל בו שולט האמן כמנצח רב ניסיון על תזמורת הנשמעת ביראה וכבוד להנחיותיו, יוצר צירופי מילים ומשפטים כדיבור פנימי חושפני, כתערובת מלמול רגשית אשר טרם תומללה. ברובד הוויזואלי מצבורי הטקסט משוחררים מחוקי הכתיב הנוקשים והופכים לדימוי. האותיות רוקדות, נוטות בזויות שונות, מתחילות בגובה שונה, בצבעוניות ובמרווחים משתנים, מהדהדות את הקצב והמנגינה הגלומות בהן.   
לאחרונה החל האמן להשתמש באותיות לטראסט. "עניין אותי להתמודד עם המאמץ המפרך של לכתוב דווקא כאשר יש לי מלאי מוגבל של אותיות, כמו במשחק המילים המודולארי שבץ-נא למשל. מתוך המילים הנשברות צומחת ונולדת משמעות חדשה". הטקסט עצמו הופך לסוג של צורה, תוך חשיבה פורמליסטית של מסמן- מסומן. האות הגיאומטרית הופכת לפתע לכתם צבע נוזל מופשט, מקבלת חיים משל עצמה, כתינוק שלומד ללכת ומחפש את דרכו לבד במרחב. הצבעוניות עזה, מעיזה ופראית, מנהלת דיאלוג עם הפוביזם באקספרסיביות הביטוי וחוסר העכבות שלה.

כל מרכבי הציור יחדיו מעידים על רגישות רבה של יוצרם, על הרצון להיות לכלי ביטוי למנעד רחב ועמוק של חוויות ורגשות.

אוצרת: כרמית בלמנזון