"יש משהו היפר-ריאליסטי בשירתה של שרון אולדס. זוהי שירה אוטוביוגרפית במובהק, חשופה עד עצם הזנב, שערורייתית בנאמנותה העיקשת לכיעור האלים – וליופי האלים – של כמה מהתופעות הכי מפחידות עלי אדמות, אלה שנוהגים לציין בשמות צופן תמימים לכאורה כגון "אב", "אם", "מין", "משפחה", "אהבה", "חיים", "מוות". והנה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, האופי האוטוביוגרפי של שירתה לא מפריע לאולדס להמריא לפסגות של יופי מעודן או לצלול לתהומות של חוכמה מטאפיזית עמוקה. לא במובן של חוכמת הרוח, הפטפוט המתיימר של מיסטיקנים מכל הדתות, אלא של חוכמת הגוף. כי האמת – כך אולדס מלמדת אותנו – לא מקננת בשמים או נחה בחיק האל, אלא נרקמת במערבולות הגוף שמתוכן אנחנו נולדים, מתחברים זה לזה בדרכים אכזריות ומענגות, מתפרקים ומתים". אלי הירש, ידיעות אחרונות

מפגש העוסק בשירתה של שרון אולדס, מהבולטות במשוררים האמריקניים בני זמננו, עם המשוררת שירה סתיו שגם הביאה אותה לתרגום.